איחוד אחרי 77 שנה: סיפור ההישרדות המופלא של רחל אנגלרד

פולני בן 17 הציל נערה יהודייה מציפורני הנאצים, והיא לא ידעה כיצד למצוא אותו כדי להודות לו. בתה, בילי לניאדו, גילתה את בני משפחתו, והוענקו להם אות "חסידי אומות עולם". עכשיו בילי מבקשת מכם להצטרף לעמותת "דורות ההמשך" כדי לספר את סיפורי הניצולים

בילי לניאדו בשיתוף מגזינה, בשיתוף מגזינה
1.משפחת המצילים הפולנים. האחות העיוורת מימין, מריאן הגיבור עומד משמאל (צילום: ארכיון המשפחה)

כשאמא שלי, שורדת השואה, עצמה את עיניה לפני כשש שנים, היא לקחה יחד איתה את זיכרונותיה וסיוטיה, והשאירה בידיי את הסיפורים שהיא סיפרה לי במהלך חייה. כבר בזמן השבעה ידעתי שיש לי תפקיד מיוחד לאסוף את סיפוריה ולהתחייב שאעשה הכל כדי להעבירם לדורות הבאים. אני מודה לאל שהזדמן לי בחיי תפקיד מיוחד להיות "העדה של העדה", להעיד על חייה כשורדת שואה, על חיי במחיצתה ועל הדברים ששמעתי מפיה. אמא שלי הייתה בעיניי אישה גיבורה. דמותה וסיפור השואה שלה עיצבו את חיי והיו המניע לפעילותי הציבורית, גם כשעבדתי ביד ושם וגם בעמותת דורות ההמשך, שבה אני משמשת היום כיושבת ראש.

בעמותה הזו, שרוב חבריה הם בני הדור השני של השורדים, אנו מתחברים אחד לשני בגלל הרקע המשותף שלנו - ילדים שגדלו במשפחות שכולות שאיבדו כל כך הרבה בני משפחה, ילדים שחוו את השתיקה בתוך המשפחה, ילדים שידעו שלא צריך לשאול את אמא "למה את בוכה" כי זה ברור שהיא נזכרה במשהו מ"שם", וגם אם לא תמיד שמענו מה היה שם ידענו כי זה היה משהו נורא.

כילדים רצינו להתרחק מהגלותיות, רצינו להיות צברים כמו כל חברינו מסביב, אבל כשהתבגרנו ונולדו לנו ילדים ונכדים, הבנו שעלינו לשמוע את סיפורם, בטרם יהיה מאוחר מדיי, ולהיות אחראים להעברת הסיפור לדורות הבאים. בבגרותנו התאחדנו תחת כנפי העמותה כי ידענו שיש לנו משהו משותף, רצינו לזכור ביחד, רצינו ללמוד ביחד כיצד לספר, רצינו להעשיר את עצמנו במידע מעודכן על מה שהתחולל בשואה, שעליה מרביתנו למדנו מעט מאוד בבתי הספר. פעילות העמותה נותנת לנו את הכלים לכך ומאפשרת לנו לא רק לזכור, אלא גם לספר כיאות וללמוד.

2. "אמא בכתה כי תמיד נזכרה במשהו מ'שם'". בילי לניאדו עם אמה, רחל אנגלרד ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

האיחוד לאחר 77 שנים

כשאמא סיפרה על השואה נמשכתי לסיפורים היותר אופטימיים שלה, כי קשה היה לי כילדה להכיל רק את הרוע הבלתי סביר שחוותה כנערה צעירה באותה תקופה. אחד הסיפורים שאליהם נמשכתי היה על אותו פולני שהסתיר אותה בביתו בסכנת נפשות גדולה, בזמן שיהודי העיירה גורשו להשמדה, ושמעולם לא נוצר ביניהם קשר אחרי השואה.

והסיפור שהיה כך היה: אמא שלי, נערה יפה כבת 17, בעלת מראה של כפרייה פולניה, הייתה נוסעת בשליחות משפחתה לקראקוב מהעיירה לשם גורשה המשפחה. בקראקוב השאירו בני המשפחה את תכולת חנות הסידקית שלהם במחסן של משפחה פולנית, ואמא היתה נוסעת לשם ברכבת כדי לקחת סחורה במטרה למכור אותה כדי להתפרנס. הנסיעה ברכבת היתה כרוכה בסכנה רבה, כי היהודים לא הורשו באותה תקופה לעלות על רכבות. אמא היתה קולעת את שערותיה בצמות על קודקודה כבת כפר פולניה, וכך, ללא כל מסמכים וללא סרט המגן דוד שענדו היהודים, הייתה עולה לרכבת בפחד נורא כדי להגיע לקראקוב להוציא סחורה, לשלוח אותה בדואר לעיירה בה הייתה המשפחה ולחזור באותה דרך.

תמיד כשנסעה באותה רכבת חשה כי ממולה פולני צעיר בן גילה שלוטש אליה עיניים. היא פחדה מאוד, כי ידעה שלפולנים, יותר מלגרמנים, יש יכולת לזהות יהודים. היא הייתה בטוחה שממנו יהיה לה רק רע.

באחד מימות אוגוסט 1942 נשלחה על ידי הוריה לשליחות בעיירה קטנה, 30 ק"מ מקראקוב, בשם פרושוביצה. בעודה יורדת בתחנה וצועדת לכיוון כיכר העיירה, היא רואה סביבה המוני חיילים ומשאיות, ומבינה שבעיירה מתחוללת אקציה. יהודים רבים זורמים לכיוון הכיכר, פקודות וצרחות של חיילים נאציים, שלטים על קירות הבתים, הקוראים ליהודים לעזוב את בתיהם ולהתכנס בכיכר - תוהו ובוהו. והיא בתוך ההמון, ללא כל מסמך וללא הסרט היהודי, יודעת שאם תיתפס - תיירה במקום או תישלח למוות.

באותו רגע צץ מתוך ההמון אותו צעיר פולני מהרכבת. הוא שאל אותה בהתרגשות: "מה את עושה כאן?", והיא אמרה לו שאיננה יודעת מה לעשות. "אז בואי אחריי" - הוא אמר לה, והיא הולכת בפחד גדול אבל מבינה שאין לה ברירה. הוא מביא אותה לביתו הקטן באחד מרחובות העיירה. בבית בתוך חדר אחד גדול ומטבח לצדו נמצאים אמו של הצעיר הפולני ואחותו העיוורת, סגורים בתוך הבית, כשבחוץ מזהירים הנאצים ברמקולים שפולנים שיסתירו יהודים יוצאו להורג. אמא שוכבת שם על הרצפה ומדי פעם מציצה בחלון ורואה לנגד עיניה את העגלות הכבדות שאולצו היהודים לשכור מאיכרי הסביבה, ומשם להיות מובלים לעיירה סמוכה שאליה הגיעו רכבות המשא שיעדן בלז'ץ. האחות העיוורת ששוכבת לידה על הרצפה ממששת את פניה כי, לדבריה, לא ראתה אף פעם איך נראית יהודייה. והאמא הזקנה בוכה ואומרת לבנה: " מניוש, מה אתה עושה לנו? הרי אם יתפסו אותה אצלנו יירו בכולנו".

אבל הבחור הפולני, כמו שסיפרה לי אמא, ממשיך לשבת על כיסא הנדנדה בחדר ומעשן מקטרת ולא נענה לבכייה של האם. בשלב מסוים, כשאמא מנסה לשחרר את המשפחה מהפחד ולצאת מדלת הבית, עומד הפולני בדלת והודף אותה חזרה לחדר. בעדותה ביד ושם אומרת אמא: "הוא הציל אותי לבטח, אם הייתי יוצאת מהבית באותו יום לא הייתי שורדת".

3. טקס מרגש באיחור של עשרות שנים. בילי (שנייה משמאל) ואחותה (מימין) עם בנותיו של הנער הפולני (צילום: אלבום פרטי)

היא שוכבת בחדר הזה שלושה ימים עד שנגמרת האקציה בעיירה וכל יהודיה נשלחו להשמדה. אבי המשפחה, שהיה הדוור של העיירה, מוביל אותה חזרה לתחנת הרכבת ומשם חזרה לבית אמה.
זה היה הסיפור שליווה אותי ותמיד תהיתי מדוע אמא לא מצאה לנכון לדאוג לו לתואר חסיד אומות עולם אחרי המלחמה, תשובותיה היו די סתומות. וכשהייתי אומרת לה שאני אמצא אותו כעת, היתה אמא עונה: "איך תמצאי, הרי אפילו את שמו אינני יודעת".

כשנתיים לאחר מותה הוזמנתי לכנס במכללה בחולון, שבו השתתף גם ניצול שואה בשם שמואל בלומנפלד, שהיה בין היתר שומר של אייכמן בתקופת המשפט. הוא עלה לבמה ובראשית דבריו אמר: "אני יליד פרושוביצה". הייתי בהלם. לראשונה הכרתי מישהו שהוא בן העיירה הזו.

כשירד מהבמה מיד ניגשתי אליו: לא היה לי שם של אדם, אבל היו לי שלושה סימנים: פרושוביצה, אחות עיוורת ואבא דוור. שאלתי אותו: "האם היכרת את הדוור של העיירה בתקופת השואה?". הוא ענה: "כן, שם משפחתו היה סאגאן והייתה לו בת עיוורת". חשתי שמישהו שם בשמיים סלל בפניי את הדרך לחפש את אותו פולני צעיר שהציל את אמא.

מיד לאחר הכנס נפגשתי עם בלומנפלד הניצול, שהתברר לי כי הוא מקיים קשרים הדוקים עד היום עם אנשי העיירה, והוא פנה לכולם כדי לסייע לי למצוא פרטים על משפחת סאגאן. יום אחד הגיעה הבשורה: אישה בעיירה סיפרה כי היא נמצאת בקשר עם בתה של "האחות העיוורת" לבית סאגאן, שכבר לא חיה, ושהבת שמתגוררת עתה עם משפחתה בקטוביץ. קיבלתי את מספר הטלפון שלה ולראשונה בהתרגשות גדולה שוחחתי אתה בפולנית, שלמזלי שגורה על לשוני. היא סיפרה לי ששמו של ה"צעיר הפולני" היה מאריאן, שהיה הבכור בין שבעת ילדי המשפחה והיה נשלח על ידי המשפחה לשליחויות בקראקוב בזמן המלחמה, לכן אין ספק שעליו מדובר.

לצערנו, מאריאן נפטר מסרטן בשנת 1984, אבל בתו היחידה בוז'אנה חיה וניתן להתקשר אליה. שיחת הטלפון הזו הייתה בבחינת אירוע מכונן בחיי. בוז'אנה סיפרה לי שהיא בכלל לא ידעה על מה שאבא שלה עשה בשואה, כי הוא נפטר צעיר ובאותה תקופה חששו לדבר בפולין על מצילי יהודים. קבענו בינינו להיפגש בפרושוביצה באותה שנה.

הפגישה היתה מרגשת מאין כמוה. הוזמנו כולנו ללשכתו של ראש העיר פרושוביצה, ושם סיפרנו סיפורים והחלפנו צילומים. גולת הכותרת של המפגש הייתה צעידה לעבר הבית הקטן שבו הוסתרה אמא. נכנסתי לחדר וזיהיתי את החלון הגדול שדרכו הציצה החוצה וראתה את היהודים המובלים להשמדה.

"עכשיו מגיע הרגע לעבור לשלב הבא של הזיכרון". בילי לניאדו, היום (צילום: ניר קידר)

לפני שנסעתי התקשרתי לאגף חסידי אומות העולם ב"יד ושם" ושאלתי האם במקרה כזה ניתן עדיין לתת את האות למאריאן סאגאן. כשחזרתי מפגישתי המרגשת עם הבנות בפרושוביצה קיבלתי הודעה מ"יד ושם", שבזכות עדותה של אמא שלי בקולה בארכיון יד ושם שנעשתה ב-1994, שבה היא סיפרה במפורט על ההצלה תוך ציון הסיכון הרב שלקחה על עצמם הצעיר הפולני ובני ביתו, החליט יד ושם להעניק למאריאן, לאמו ולאביו את האות.

שנה לאחר מכן נסענו, בני הדור השני והשלישי, לטקס שהתקיים במוזיאון גאליציה בקראקוב, שבו קיבלו בוז'אנה ואירנה את האות בשם אביהם וסביהם. משימת חיי להודות למשפחה האצילה הזו הסתיימה. החוויה הייחודית הזו שעברה עלי ועל משפחתי הבהירה לנו בצורה הטובה ביותר איזה תפקיד חשוב יש לנו, בני הדור השני והשלישי, להמשיך ולחקור ולדעת למען הורינו, למענינו ולמען דור העתיד.

הזמנה לדור השלישי

היום, כשהורינו עוזבים אותנו אחד אחרי השני, אנו הופכים להיות "המבוגר האחראי" ויודעים כי עלינו לדרבן את ילדינו, שמחנכים היום את הדור הרביעי - נכדינו, להיכנס לנעליים הגדולות הללו ולצעוד יחד איתנו בשביל הקשה של הזיכרון, למען הדורות הבאים שיגיעו אחרי הזמן שבו גם אנחנו לא נהיה עוד. ואכן, זו המשימה הגדולה ביותר היום של העמותה, למצוא את הדרך להגיע ללבו של הדור העסוק הזה, המטפל בילדים קטנים ועובד שעות רבות למחייתו, דור שעדיין זוכר את סביו שורדי השואה שהלכו לעולמם. אנו קוראים להם להצטרף אלינו ולהחליט בעצמם על דרכי ההנצחה המתאימים להם, לא רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה אלא בכל ימות השנה. אנו מבטיחים לגבות אותם בפעילות שהם יחליטו לקחת על עצמם וניתן להם את הכלים לביצועה.

עכשיו מגיע הרגע לעבור לשלב הבא של הזיכרון, לנסות להתיר את הפקעת שגרמה השתיקה בבתי השורדים, לנסות להבין טוב יותר כל מיני דברים, שלא הבנו ולא העזנו לשאול. ואכן, רבים מבינינו מוצאים את עצמם מנסים ברגע האחרון ממש לגלות דברים שקרו ולא נחשפו, רבים מאיתנו מתחילים לעסוק בחקר שורשי המשפחה, מנסים להכיר את אלה שנעלמו ללא זכר, את אלה שעזרו, את אלה שגילו את לבם הטוב דווקא בתקופה של שפל נוראי במוסריות של בני האדם.

להצטרפות לעמותת "דורות ההמשך"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully